בעקבות מחזה הנו היפני ההשלכה אל העמק
מאת ברטולט ברכט
תרגום: אהרון שבתאי
יצירה בימתית מאת רות קנר
מוסיקה: רונן שפירא
משתתפים: רונן בבלוקי, דפנה הרכבי / עדי מאירוביץ',
גיא סלמן, טלי קרק
בכורה: 30.12.2009, אוניברסיטת תל אביב
האנשים יצאו למסע אל ההרים.
ביניהם היו המורה והילד.
כוחו של הילד לא התאים לקשיים:
הוא אימץ מדי את לבו
ונדרש שישובו מהר בחזרה.
עם שחר לרגלי ההרים
רק בקושי הוא גרר
את רגליו העייפות.
סיפור קסום ואכזרי על לימוד, צייתנות, חשיבה חופשית, על מה שבין יחיד לקולקטיב, על הקרבת קורבן וגם על סולידריות
האומר כן הוא סיפור על ילד שמצטרף, בעקבות מחלת אמו, למשלחת של מורה ותלמידים שיוצאים למסע חיפוש אחר תרופה למגפה. הילד אינו מצליח לעמוד בתנאי המסע המפרך ואנשי המשלחת מבקשים את הסכמתו, כפי שמבקש "הנוהג הגדול", להשאיר אותו מאחור. הילד מסכים, אך פוחד להישאר למות לבד ומבקש שישליכו אותו אל העמק. התלמידים ממלאים את בקשתו.
האומר לא הוא חזרה על אותו סיפור מעשה, אלא שהפעם הסוף שונה. הילד מקשה על הטעם בנוהג, ומציע להנהיג נוהג אחר: "לחשוב מחדש בכל מצב חדש".
הטקסט הכפול בוחן את שאלת ההסכמה – הסכמת היחיד להקריב את עצמו כדי לאפשר לחברה כולה להתקדם, ובו בזמן מעורר את השאלה כיצד נטמעים בהווייתנו תפקידים שהחברה מצפה מאיתנו לשחק וכיצד התפקידים הללו כופים עלינו להסכים להיענות אליהם. היצירה שלנו מבקשת לגעת בשאלות האלה.
העבודה הבימתית מנסה להתחקות אחר עלילת הסיפור דרך בדיקת שאלות שקשורות לגילום הדמויות. אנו מנסים לחקור את הג'סטות שמאפיינות כל דמות בסיפור בעקבות השאלה "איך מודיע האדם את עצמו?". ההצגה קושרת בין מושג הג'סטה של ברכט לבין המושג "הסבה" (אינטרפלציה) שטבע הפילוסוף הצרפתי לואי אלתוסר בספרו "על האידיאולוגיה". ההסכמה האוטומטית של היחיד להיענוֹת לְקריאה (כמו הקריאה "היי, אתה!") "מסבה" אותו, לפי אלתוסר, להיות־סובייקט המתפקד בהתאם לערכי האידיאולוגיה השלטת ומקבעת בו מאפיינים מסוימים של זהות.
אנו שואלים – כיצד היענוּת היחיד ל'קריאת הנוהג הגדול' מסומנת? אילו ג'סטות מפעילות אותה? והאם מאפייני הזהות המוכתבים על ידי הנוהג ניתנים לערעור?
היצירה חוקרת גם את העלילה המקבילה של האדם־השחקן המבצע, כאשר המתח בין פניה לבין הסכמה (אמירת "כן") או סירוב (אמירת "לא") נקשר לשאלות אודות שחקן ובמה: מהם יחסי הגומלין בין שחקן לקבוצת התיאטרון בה הוא פועל ומתי נוצר מתח או פער בין חתירה של שחקן להגשמה אישית לבין מהלכים ורצונות של הקבוצה ושל ההצגה.
היצירה מלווה בדיאלוג אינטנסיבי בין מוסיקה חיה לדיבור ולשירה, מתוך חקירה של היחס הפעיל בין תבנית אמנותית לבין חופש יצירתי.