Ruth Kanner Theatre Group | [email protected] | | Join Our Newsletter >>
רשם הפעולות מדווח
מתוך חזרות על 'פעולות דיבור' >>
מה מפריע לך כאן – מקהלת דיבור >>
עלילות חומית مغامرات حوميت >>
עלילות חומית – مغامرات حوميت
הצגה דו־לשונית לילדים مسرحية أطفال ثنائية اللغة بالعبرية والعربية
לפנות צוהריים, מחוץ לגלריה, יושבים על ספסל מתחת לעץ, ילדים ומבוגרים מחכים לשמוע סיפור. מישהי אומרת – "אני הגעתי לפה מקיבוץ גבת", מישהי אחרת עונה – "ואני מירושלים הגעתי לפה!"
הדלת נפתחת, "בוקר טוב לכוווולם" מברך רונן, ומזמין אותנו לעלות בעקבותיו במדרגות התלולות. בקומה הראשונה יש מבואה קטנה, וכולנו מתמקמים מול דלת הסדנא שבה יתרחש המופע. רונן מסתובב עם הגב לדלת והפנים אלינו, ומבטיח: "עוד מעט נכנס לעולם הנמלים."
נכנסים, ואני מסתכל על ילד בשם ע'. הוא מתבייש. סיוואר – במכנסיים קצרים ומגיני בירכיים, עם שני גולגולים בשיער – מזמינה אותו להכין נמלים. אמא שלו, י', ניגשת אליו. היא מלטפת אותו ועוזרת לו להשתתף. בדיוק כשמדברים על מלכת הנמלים ע' קופץ למים וביחד עם אמא – מסכים לקחת חלק בהצגה. הם מוזמנים לטבול את האצבע בקסת של צבע חום, ואז להטביע את טביעת האצבע שלהם בלחיצה על גבי סרט נייר לבן וארוך.
הבמה מורכבת מארבעה ספסלי עץ צרים וארוכים, שיוצרים מעין צורת ברק במרכז החלל. לאורך הספסלים מודבק סרט הנייר הלבן הזה, שמסמל את שביל הנמלים, ושעליו אנחנו יוצרים נמלים עם טביעת האצבע המוכתמת שלנו. כל אחד גם מקבל מדבקה עגולה – שעליה הוא מוזמן לצייר נמלה משלו. על המדבקה הזו אנחנו כותבים גם את השם שלנו – אפשר בעברית ואפשר בערבית, מה שנרצה. סיוואר ורונן, שעובדים יחד בצד אחד של החדר, מחליפים ביניהם עברית וערבית, ככה שלפעמים ההנחיות בשפה אחת ולפעמים באחרת. סיוואר מציעה ל-ע' לכתוב את השם שלו בערבית, והוא נורא רוצה. הוא מתגאה שהוא יודע לספור בערבית וסיוואר משבחת אותו: "כל הכבוד, יפה!"
ואז פעמונים מבשרים שהכנה מס' אחת (מתוך שלוש) הסתיימה.
הכנה מס' 2 מתחילה – התעמלות נמלים! כולם מסתכלים על רונן וסיוואר שקמים ועושים התעמלות משושים בשתי שפות. בהתחלה, אנחנו מאמנים רק את האצבעות, שמסמנות משושים, אבל בסוף ההתעמלות מפעילה את הגוף כולו.
"רגל רגל יד יד! קדימה, נמלים, לזוז: רגל רגל יד יד!" אני מסתכל על הילדים.
ת' מנסה לעקוב אחרי ההנחיות כמה שיותר בדיוק; ע' מסתכל מהצד, נורא מתפלא, לא מאמין מה האנשים האלה עושים מולו.
בשתי שפות, רונן וסיוואר מספרים לנו על סוגי הנמלים השונות, תוך כדי התעמלות כושר. השחקנים מרימים ספסל ומבקשים מאיתנו לזחול מתחתיו. זחילה אינדיאנית, זחילת נמלים. ובאמת, קהל הנמלים זוחל כולו.
משם עוברים להכנה השלישית, שהיא כיתת נמלים. סיוואר ושירלי מברכות אותנו בברוכים הבאים – ומלמדות שכל היום הנמלים מתרוצצות. בערבית: טורקוד. טורקוד טורקוד – אנחנו משחקים עם המילה, גם בערבית וגם בעברית. מתרוצצות בקול גבוה, טורקוד בקול גדול. סטקטו, לגטו. עם ר' מתגלגלת מאוד. סיוואר ושירלי יושבות מולנו ומנחות אותנו בפירוק המילה. ואז מתמקדים רק ב-צ' מהמילה מתרוצצות. במהירות של פקס, אנחנו אומרים אותה – כמו מורס. שירלי נתקעת על הצ' הזו, יורה את העיצור, עד שנגמר לה האוויר. ומזה מגיעים לדבר הבא:
"הנמלה צריכה לרוץ רוץ רוץ רוץ רוץ"
שירלי מודיעה שהיא מצאה פירור! והשחקניות מעבירות בינינו פירורי עוגה. ואז, בזמן שאנחנו אוכלים, השחקנים ניגשים לתיבה ומציאים מתוכה חפצים: תוף מרים, חגורות, דברים שהם צריכים כדי להתחיל בסיפור של יזהר.
סיפור הילדים של יזהר מספר על זאבי ואבא שלו, שמטיילים ערב אחד, בטבע, ונתקלים בנמלה מיוחדת מאוד. אנחנו שומעים גרסא דו לשונית של "עלילות חומית", שמתחילה כשרונן משחק את הטרקטור, עולה על הספסלים, עולה על שביל הנמלים. באמצע הדרך, הטרקטור מפיל ערימה של גרגירי זהב – גרגירי חיטה – בצורת שקיון ניילון מנופחות, קשורות עם מקל, ובתוכן גרגירים.
זאבי ואבא שלו מסתכלים, מהרהרים, חושבים שאין פה מספיק גרגירים כדי לאפות לחם – זו כמות שאולי תספיק לעוגייה אחת. הם ממשיכים בטיול שלהם, עד שנשמע תוף גדול. והיום מתחיל לרדת. "העננים במהרה התחילו מוורידים", שחקנית אחת אומרת; רונן ועדי מרימים מקלות שלקצה שלהם מחוברות שקיות וורודות וסגולות. עם צבר הפלסטיק הצבעוני הזה, הם מלטפים את הקהל. ברקע, סיוואר עם התוף ושירלי עם קסילופון. זו שקיעה יפיפיה בשדה חורפי.
ואז זאבי נזכר ושואל: "ומה קרה לערימת הגרגירים?"
ובערבית הוא קורא: "שוף!" – הערימה הזהובה מתרוצצת!
"עדת נמלים שלמה פשטה בערימה השכוחה הזאת." אבל עומד לרדת עליהן גשם! מה נעשה?
הקהל מתחלק לשתי קבוצות, כשכל נמלה לוקחת שתי שקיות של גרגירים כדי לחלץ את החיטה מהגשם. ברגע שנמצא את הקן – נדע לאן לקחת אותן. אז צריך לחפש את קן הנמלים. השחקנים מרשרשים בשקיות – ופתאום מהצד השני נשמע הקול – "אל הקן!" ורונן עונה "כן! כן!"
היום ממשיך להעריב, והשדה של זאבי ואבא שלו מחשיך. עכשיו באמת צריך ללכת הביתה, אבל פתאום – הם רואים את חומית. נשמע צליל משולש. מי זו חומית? "נמלה אחת מכולן, דומה לאחרות; ציפורן אחת קטנה של זאבי שווה לחמש כמותה." ע' מסתובב ומחייך לסבא שלו. איך יודעים שזוהי חומית, אם היא דומה לכל הנמלים האחרות? לפי הגרגר שהיא מחזיקה!
חומית מנסה להגיע לקן. בשתי שפות, השחקנים מתארים את התלאות שלה. הספסל מופל על עדי, שמגלמת את הנמלה, והיא צריכה לקום ולטפס, לרוץ ולקפוץ, כדי להגיע הביתה. היא יכולה לסחוב פי כמה וכמה ממשקל גופה, אנחנו שומעים, ורואים אותה מטפסת במעלה הספסל, טיפוס שמשול לעליית הר חרמון. ואז, על חומית נזרקים פתיתים לבנים ונשמעת מנגינת קסילופון. יש שקט בחדר, וקשב אחר. ואז שתי נמלים ניצבות זו מול זו. הן יריבו? לא. מסתבר שזה "לא מכשול של פגע, אלא מגע." חומית העבירה את הגרגר לנמלה השנייה, שאותה מגלמת סיוואר. והיא נושאת אותו פתאום בדרך אל הקן.
ומה עכשיו? חומית לא נחה – או נופשת – אלא רצה לאחור ונעלמת בין על הנמלים. בתוך הרבה מאוד נמלים שכמותה. "וכעת, כשכבר באמת אפשר היה לקום וללכת הביתה, קרה דבר אחר." מה קרה? אני לא יודע – זה מסופר בערבית. אבל אני מרגיש שיש שם רווחה. זה בסדר לי שאני לא מבין. קורה משהו של שקיעה, של דרך אפר חורפית בלילה. בעברית, שחקנית שואלת: "מי יודע אם יש בשום מקום, יותר ממה שיש פה כעת?" ושחקן אחר, "נבקש ששעת הנמלים לא תעבור מהר כמו הכל."
מצלתיים קטנים מצלצלים והשחקנים קמים, מפנים גב. והמופע נגמר. כולם חוץ מ-ע' מוחאים כפיים. הוא מופתע, ושמח לקבל ספרון מתנה. כשמחיאות הכפיים נגמרות, אף אחד לא קם ללכת. אנחנו מדברים עם השחקנים, מתחבקים, מישהי אומרת תודה. מישהו אחר שואל: "כמה השקעתם בלימוד הערבית?" רונן עונה: "הרבה מאוד, אבל זה טיפה בים." הצופה עונה, "יפה מאוד. זה עבודה קשה, ללמוד ככה." צריך להיות חרוצים. כמו נמלה.
איפה הציונות – מופע מקהלה >>
השחקנים מעלים את הקהל במעלה המדרגות הישנות של גלריית אלפרד. והקהל מדדה למעלה, זוגות זוגות. חלק מחזיקים במעקה העץ הירוק-טורקיז, חלק מציצים בנופים ובעצים שנשקפים מהחלונות, מישהי מלטפת את הרישומים המוזרים על הקיר.
המדרגות של הגלריה היו לבנות, פעם, ועכשיו הן הרוסות כמעט לגמרי מרוב שימוש. השחקנים, שמעלים אותנו, שואלים אחד את השני את אותה שאלה: "סליחה, איך מגיעים לציונות?" ובהתחלה זה נשמע כמו סתירה לוגית פנימית, כמו טעות.
אבל בגרם המדרגות מהדהדות גם תשובות – שהשחקנים, מי במעלה המדרגות ובמי בתחתית, עונים בעצמם לשאלה המוזרה. הם שולחים את הקול מהקומה הראשונה אל הקומה האחרונה, ובחזרה. ככה למשל
- שירלי מתגרה: "אה! הציונות! תלוי איזה!"
- שחקן אחר מפרט: "יש לך 115, 37א.."
- אחרת מזרזרת אותנו: "עוד עוד עוד במדרגות ותגיעו. עוד עוד למעלה במדרגות".
וככה, לאחר שאת הקהל זירזו ודחקו והאיצו בהנחיות – כולנו מגיעים אל הגג של הבניין. הקהל מתיישב על ספסלי עץ, ומוריד מסיכות.
קשה להאמין כמה הוא יפה, הגג הזה. אני משוטט במבט. במערב, הנוף כמעט קלישאה – הים נפרש ושוברי גלים מזדקרים. קשה אמנם לראות רחוק, כי השחור של הים בלילה מתמזג עם החושך, אבל כן רואים את יפו, את כיכר השעון, ועוד כמה ספינות ששטות במרחק. ממתחם התחנה בוקעת מוזיקת חנוכה,:"על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים…" הרבה מזרחה, או דרומה, אי אפשר לראות, בגלל הבניינים הגבוהים.
מול ספסלי העץ שמשמשים להושבת הקהל עומדים ארבעת השחקנים, על בלוק מוגבה אפור וגדול. שניים עומדים מלפנים, ושתיים מאחור. התרגיל מתחיל כשעדי – מקדימה – מייללת כמו סירנה של אמבולנס. מישהו מכריז: "התחנה הבאה, הדר הכרמל!" ואז שחקנית אחת שואלת, "סליחה סליחה – איך אני מגיעה לציונות?"
לשאלה הזו, שבה השתמשה הקבוצה כדי להביא אותנו בכלל לגג הזה, השאר עונים עכשיו משהו על ההתחלה של הציונות, או הסוף, ואני חושב אינסטינקטיבית על שמות כמו לילינבלום, או הרצל – רחובות שאני רואה ממש מפה, ממש מהגג – שמות שאפשר אולי לחשוב עליהם בתור ההתחלה של הציונות…
אבל אז נופל לי האסימון. מדברים על שדרה. השאלה המנחה של התרגיל היא איך להגיע לשד' הציונות בחיפה. הקבוצה מגלגלת תשובות למישהו, ששאל מתישהו, בחיפה, איך מגיעים לרחוב הזה. השחקנים, עדיין על הבלוק האפור, עדיין ארבעה, עומדים עם כל ת"א מאחוריהם ברקע, וממשמעים קולות של סירנות, רחוב – אבל רחוב בהדר, או בואדי ניסנאס.
הם מרכיבים ומפרקים את אותו הדיאלוג הקטן עוד פעם ועוד פעם. שחקן שואל: "איפה הציונות?" – תמיד יש שואל אחד, – ובתגובה ועונים לו שלושת האחרים. על הבלוק הצפוף הזה הם גם מחליפים מקומות – ככה שהשואל תמיד מקדימה בצד ימין.
והשאלה המנחה מקבלות תשובות אחרות כל פעם. פתאום, למשל, יש מקהלה חסודה של בנות: "תודה תודה תודה תודה" – מקהלה שמצחיקה את הקהל. וגם ההנחיות "לכי ימינה ושמאלה" – שהופכת בפיה של המקהלה הזו למארש צעידה צבאית בסגנון "שמאל ימין שמאל" – מצחיקות ומפתיעות נורא.
מתחיל להיות קר. השיער של הבנות מתפזר ברוח, ורונן קירח. אני יושב, רואה את כל תל אביב, ושומע הרכבה ופירוק של דיאלוג בתחנת אוטובוס בחיפה. "אז, איפה זה הציונות?" שחקן אחד שואל. ושחקנית אחרת עוצרת אותו – "אני לא מפה." הוא עונה לה באדיבות, "אז מאיפה את?" היא חושבת רגע, שירלי, – ומסכמת: "לא מפה." השיחה האבסורדית הזאת מצחיקה כמה אנשים בקהל, וגם אני מחייך. יש משהו קומי, משהו כל כך פשוט, לפעמים, בשפה.
פעולות דיבור – ערב ההופעה >>
ארבע נשים שהקדימו להגיע יושבות בכניסה לגלריה ומשוחחות:
מי? | פעולת דיבור | טקסט |
אישה א | מבהירה | "לא, הוא לומד, מותק." |
אישה א | מזעזעת | "עם הקורונה הזאת, אני אף פעם לא הייתי שם – ועכשיו: טקס סיום" |
אישה א | מקלילה | "בזכות הווטסאפ שאת יכולה גם לראות, זה סבבה." |
אישה א | ממתיקה סוד | "אנחנו עושים לו הפתעה בטקס." |
שירה, מנהלת הקבוצה, מציעה למקדימים תכנייה. נעים, נושבת רוח. שתי הדוברות נראות לי אחיות. הן מופתעות שיש שחקנים חדשים בקבוצה.
מי? | פעולת דיבור | טקסט |
אישה א' | מבררת | "איך זה קשור לדיזינגוף סנטר ולאצל הים?" |
אישה ב' | מתוודה | "דווקא את קפקא הפסדתי" |
אישה א' | מביעה תרעומת | "מה זה עלילות?" |
שירה מספרת לכולם על הערב שצפוי להם. קהל המקדימים מפציץ אותה בשאלות והיא מנחה, מסבירה "עלילות זה – " ככה וככה, או "אצל הים דווקא לא יהיה כאן היום" ועוד.
לאחיות קוראים יעל וחנה. חנה הזמינה בשביל שתיהן. "תגידי, מה נתתם במוזיאון? זה היה אצל הים נכון?" שירה מבררת בְּרָכוֹת:
מי? | פעולת דיבור | טקסט |
שירה | מבררת | "את מדברת על 'ריצה'?" |
אישה א' | חוגגת | "כן! עם הקירחת הזו! ונטע ברזילי." |
אישה ב' | מגששת | "סליחה, איך קראו למופע – אני לא יודעת איך להגיד – שהיה בבית הזה" |
אישה ג' | מלהיבה | "יה! פינת הקללות עם נעמי יואלי" |
בהדרגה, יותר ויותר אנשים מתחילים להתאסף מתחת לפנס הLED המסנוור בכניסה לגלריה. אורחת צעירה מביעה פליאה, "ממש הפכתם את החלל למהוגן!"
פתאום, מבעד לדלת הזכוכית של הגלריה, אני מתחיל לראות את השחקנים – לבושים לבן. הם נכנסים לחדר ומתמקמים. פול, מנהל האירוע, מזמין את הקהל להכנס וכולם זולגים פנימה. השחקנים נשענים על הקירות, מוכנים להתחיל. אני נכנס עם הקהל ונעמד במרכז החלל, מוקף על ידי השחקנים שעומדים בפינות החדר. מרחוק, אני שומע:
מי? | פעולת דיבור | טקסט |
סיוואר | מבקשת | "תסגרי את הדלת בבקשה". |
שירלי | מבררת | "את סולחת לי?" |
שירלי | מוודֵאת | "את – סולחת?" |
צופה | מבטיחה | "בטח!" |
שירלי | משבחת | "סולחת!" |
עדי | תוקפת (מישהו שעובר על ידה) |
"אל! אל!" |
רונן | פוקד | "תסתכלי עליי!" |
הקהל מסתובב בין השחקנים – כל אחד מפעיל את אותו המשפט עם פעולות דיבור שונות. לפי תגובות הקהל, או על דרך חיבורים פנימיים שמתקשרים בהכרה, כל שחקן מתקדם ומתפתח עם פעולות הדיבור – הן מגוונות, אחרות, מתפתחות. האם זו מעין קבלת פנים? טקס טבילת אש בתחילת האירוע? אנחנו מסתובבים בחלל והשחקנים עומדים סביבנו, מפעילים משפטים. אני מנסה להבין את מה שקורה במונחים של תזמורת, שמתכווננת לפני שהמנצח נכנס. אבל אולי, בלי ששמנו לב, העבודה כבר התחילה?
ופתאום אני רואה את איבאא בקומה למעלה: "משקפי שמש על הרררררראש ררררראש". "חולצה ל-ב-נ-ה… חוווולצה לבננננה". גם היא עובדת עם מילים – מדברת את פרטי הלבוש שלנו – אבל לא מתוך פרספקטיבה של פעולות דיבור. היא בפעולת האמירה, במעשה הלוקוציוני. איבאא מפרקת אותן, מרכיבה ומשבשת. בו בזמן, על מסכים גדולים מרצדים המשפטים שהיא אומרת – "משקפי שמש על הראש", "חולצה לבנה". יש צופים שמדליק אותם כשהיא מדברת עליהם.
ואז רונן מזמין חצי קבוצה, ושירלי וסיוואר מזמינות את החצי השני. הם מניעים אנשים עם שתי מילים בלבד – 'סליחה' ו'בבקשה'.
מי? | פעולת דיבור | טקסט |
רונן | מנחה (אותנו לצאת לכיוון המדרגות) |
"בבקשה". |
צופה | משעשע (את החבר שלו) | "גזגזו בבקשה" |
כולנו יוצאים ועולים במדרגות. אנחנו נכנסים לחדר חשוך – ונקלעים למיצב סאונד עם חמישה רמקולים.
אנשים משוטטים. מי מקשיב לרמקול הזה, מי לזה. ויש גם הרבה קהל שעומד, צמוד לצדדים. גם פה, אני מרגיש שהעיסוק הוא בפלסטיות של השפה – ובקישורים פנימיים תת-מודעים שמתווים לשחקנים את המשיך הדיבור. אני חושב, איך באמת עובד המנגנון הזה, שבמסגרתו אנחנו מתכננים-בלי-לתכנן את המשפט הבא שנגיד או נכתוב? אני נזכר במשפט המפורסם שקראתי אצל ויטגנשטיין "המשמעות של המילה היא השימוש בה"… אבל פתאום קול אחד עולה מעל האחרים, ומחזיר אותי אל העבודה: "את מוכרת לי, לא יודעת מקיבוץ…"
אני שומע פלסטלינה של מילים:
"ליד עתלית" | |
מזעזע – מצחיק! | |
תלבשי נורמלי | גם ראובן אשכנזי |
בר מצווה | אמרו לך שלטורקים אסור לאכול פול |
אם אין לחם תאכלו ת'לב |
העבודה נגמרת. קול אחד עוד נשאר לדבר בחלל הסאונד, אבל אנחנו מוזמנים לעלות אל הגג. השחקנים מזמינים אותנו לנהל שיחות, על כסאות מטאליים שנעשו במיוחד. כל כיסא מציע קומפוזיציה אחרת, מיזנסצנה אחרת של שיחה. באחד, הדוברים הם כמעט גב אל גב. באחר, אחד גבוה מן השני. וכולו. אני מחליט להסתובב בין השיחות על הגג.
מי? | פעולת דיבור | טקסט |
אישה | מביעה פליאה | "אה. חשבתי שאתה קצת ערבי." |
איש | מתנצל | "לא. אני חצי שוודי חצי ישראלי" |
מי? | פעולת דיבור | טקסט |
זקנה | מבררת | "כשהיית קטנה את זוכרת?" |
צעירה | מבהירה | "אם קוראים גאיה אני באה. אני עונה לכל שם ב-ג'. |
צעירה | מוכיחה | "הנה, עכשיו בכניסה היא קראה לי גלי." |
זקנה | מתלוננת | "איך הם מושיבים אותנו ככה?" |
צעירה | מתקנת | "נחמד דווקא." |
שקט מביך. הן שותות תה. | ||
זקנה | מאלתרת | "אז מה למדת?" |
צעירה | מקרבת | "קולנוע בירושלים" |
דניאל פונה אל האנשים, הוא מזמין 3 צופים מהגג – בחזרה למטה. השחקנים האחרים עושים כמוהו, עד שכל הקהל יורד. אנחנו נכנסים, אחד אחד, לאירוע השבת חפצים אבודים. יושבים בזוגות ומתארים אחד לשני חפצים יקרים שאבדו לנו בעבר. הפרטנר מצייר את החפץ שלך – ועדי סורקת אותו. ואז הציור מוקרן על קירות הגלריה לעיני כולם. באיזשהו רגע אני מבין שהציורים יפים מידי, ושהפרטנרטים הם אמנים. אחד אחרי השני, עולים על המסך קסילופון, דובי, כד ישן… אנשים מסתובבים בין עמדות הציור, מתיישבים בתורם ואז רואים את החפץ שלהם מוקרן על הקיר. השחקנים גם הם מסתובבים בינינו, עדיין בלבן. וגם נעמי, איבאא – שכבר עברו לביגוד רגיל – כולנו כאן. מפטפטים, מעשנים, מסכמים מה היה.
הבחורה הצעירה, שאת השיחה שלה תיעדתי למעלה בגג, מקשיבה לחבר שלה: "זה התהליך שאתה עובר בתוך זה. זה משתנה – כאילו אתה נפתח לתוך העניין…" לאט לאט, אנשים מתחילים ללכת. הזקנה והצעירה ששוחחו על הגג – נפרדות. נגמר. בשקט, נגמר.
ומיהו רשם הפעולות? >>
יותם גוטל!