בין הספירות

 על פי "1948: בין הספירות" מאת נתיבה בן יהודה* 

מאת נעמי יואלי, בשיתוף קבוצת התיאטרון רות קנר

עיבוד ובימוי ומשחק: נעמי יואלי 
ייעוץ וליווי אמנותי: רות קנר
מיצג ועיצוב חלל: הדס עפרת
הלחנה וליווי: יוסי מר חיים
וידאו: ליאור לרמן, יונתן שוחט, אילת לרמן 
תאורה: אורי רובינשטיין
תלבושות: שירלי גל-שגב 
מקהלת שחקנים (קבוצת תיאטרון רות קנר):
רונן בבלוקי, שירלי גל-שגב, דפנה הרכבי,
עדי מאירוביץ', גיא סלמן, טלי קרק
ויולה: אילת לרמן
הדרכה קולית: ריקי בוגטין

בכורה: כ"ט בנובמבר, 2008


 "זה סיפור מסויים מאד של אחת בת 19, מהשדה ומעפר האדמה של 1948"

על ההצגה >>

נתיבה בן-יהודה, זו השרויה בתוך האירועים המטלטלים של התחלת מלחמת השחרור וזו המתבוננת בהם בראיה מפוכחת, שתיהן מאוחדות בכאב אישי ענק. דמותה של נתיבה והדילמות איתן היא מתמודדת, משתקפות בחקירה בימתית של חברה הנעה ללא פתרון בין הקוטב האידיאולוגי-טקסי של "המולדת היקרה", לבין הלם הקרב הקיבוצי, הבלתי מרפה.

זוהי יצירה רב-תחומית הבוחנת גבולות ודיבור בין שפות בימתיות, מוסיקליות וחזותיות. עבודת העיבוד מתבססת על ספרה של נתיבה בן יהודה, על שיחות רבות איתה ועל תכנית הרדיו שלה "נתיבה מדברת ומקשיבה". בנוסף, מתבססת העבודה על מחקר מקיף של הטקסים הציוניים.
העבודה נוצרה תוך דיאלוג עם השותפים ליצירה: רות קנר, היועצת האמנותית, אשר העבודה נעשתה כפרוייקט הפקתי  בקבוצתה (קבוצת התיאטרון רות קנר) ושחקני הקבוצה; הדס עפרת כאמן מיצג ומעצב, יוסי מר-חיים כמוסיקאי, ליאור לרמן כאמנית וידאו ואורי רובינשטיין כמעצב תאורה. ביחד אנו מעלים, תוך דיאלוג מתמיד בינינו, מעין "סיאנס" של הקולות המחברים אותנו ל"תיבת הזכרון" של נתיבה, המשדרת אותות מלב ההוויה הישראלית של אז אל זו שלנו היום.
לאורך הארוע נעמי יואלי מספרת/מגלמת את ההתרחשויות באמצעים העומדים לרשותה: הדיבור, גילום דמויות, ובניית "מיני-טקסים" שמשלבים הקרנות של טקסים אותנטיים, שירה ושימוש באביזרים טקסיים (פמוטים, קופת הקק"ל). הקשר שלה עם הקהל הוא אינטימי, חוצה את גבולות הבמה ונע בין הכאן ועכשיו של האירוע  לבין שדה ההתרחשות הזכרוני. בנוסף, יואלי מבצעת "גיחות" אל נתיבה של היום, זו המקיימת ריטואלי לילי הזוי באולפן הרדיו, עם "שומרי החומה" של המיתוס הפלמחניקי. בחלקו השני של המופע מצטרפים  שחקני קבוצת רות קנר, כמעין מקהלת דמויות נוכחות-נעדרות המהדהדת דמויות ואירועים בהקשר לאותה תיבת זכרון. המופע נחתם בקינה של יהודה הלוי "הידעו הדמעות" בשירת המקהלה ובליווי אילת לרמן (ויולה).
יוסי מר-חיים הוא הצלע של סאונד, מוסיקה וקולות. הוא פועל כ"מלווה" הטקס והשירה בציבור תוך "זיקוק זכרונות מלודיים, הדים של התקופה ופסיעות בעקבות הטקסט". פעולתו מחוברת גם לפעולתו של הדס עפרת, אשר לאורך המופע מבצע פרפורמנס של "בין נשימה לאש", מעין פולחן אישי בשילוב גחלים, אפר מדורות ופעולות נשימה. המדורה הזו מתייחסת ל"יחד" הפלמחניקי, ועוברת לאורך המופע תהליכי פירוק והרכבה רב- משמעיים בקשר עם הנרטיב הסיפורי.
מקורם הראשון של חמרי הוידאו הינם מסמך של ברוך בן יהודה, אביה של נתיבה ובו ציור של "חלל הטקס" כמודל לבתי הספר, ולצידו חומר ארכיוני ממסכת "מסדה" משנת 1937 בביצוע הסטודיו של דניה לוין. ליאור לרמן ושותפיה לעריכת הוידאו, מובילים  את מה שאמור היה לבנות תמונת עולם שלמה, לכדי "משהו לבן שמתפוצץ בתוך הראש שלי"- לכדי הלם קרב.
נתיבה בן-יהודה, 1948: בין הספירות, הוצאת כתר, 1981

 

העבודה בתמיכת משרד התרבות ומפעל הפיס. הועלתה בתיאטרון "תמונע" וזכתה בפרסי הפרינג' 2009 כהצגה הטובה ביותר וכן עבור עיבוד למחזה ושחקנית השנה (נעמי יואלי).

מדברי הביקורת >>

"הצגת מופת ישראלית, שנותנת את הכבוד הראוי לנתיבה בן יהודה ומוכיחה שוב כי נעמי יואלי היא אחת היוצרות המקוריות ביותר שיש לנו כיום... פשוט הצגה חובה" / שי בר יעקב, ידיעות אחרונות

"נעמי יואלי... יצרה לכבוד נתיבה בן-יהודה מדורת אהבה בימתית... משתמשת בטקסטים של האוטוביוגרפיה, מצחיקה ומעירה את הדמעות מתרדמתן.. שלפה אותם בוירטואוזיות של משחקה והוסיפה אותם כזרדים למדורת האהבה והכאב והזכרונות של יצירתה" / צבי גורן, אתר הבמה

"אירוע תיאטרוני מרתק וקורע לב.. מי שחושב שהוא כבר יודע הכל על נתיבה בן יהודה ועל פיה הגדול יתפלא לגלות כאן מורכבות מכמירת לב, כמעט טרגית. איזה סיפור, אתה אומר לעצמך ביציאה מתיאטרון תמונע, איזה ספור ענק" / איתן בר יוסף, עכבר העיר
 
נעמי יואלי כתבה דוקטורט מצטיין על המסכת, וההצגה הזאת "נאה מקיימת" ולא רק "נאה דורשת" ומצטיינת לא פחות. היא מטפלת בז'אנר מוכר בתבונה, בטוב טעם נדיר, בהומור חם ולא ציני, בעומק המסביר היטב את מיתוס הפלמ"ח ואת השפעתו ומשמעותו עד היום. נעמי נעה בקלילות בין חיקוי נחמד של נתיבה בן-יהודה, שאביה ברוך, מנהל גימנסיה הרצליה השתמש הרבה והיטב במסכת. היא פרפורמרית מקסימה וטבעית המתקשרת נפלא עם הקהל, בגופה, בקולה, בפרשנות האקטואלית שלה. זוהי הצגה שנעה בעדנה בין קיטש לפאתוס, עושה צדק וחסד עם נתיבה, כיום אשת-רדיו כובשת ומשוררת טבעית נפלאה – נעמי חושפת בה את השירה, את הרגישות של שתיהן למיתוס מכונן שבנה עם אחד והרס עם שכן קרוב אחר. וגם מפרקת את הסיפור הזה עצמו. כולל ההיבט המגדרי, של נתיבה כבחורה "מורחקת" מחלק מפעילויות הפלמ"ח. עם נעמי עבדו יוסי מר-חיים והדס עפרת. זה – על הצליל, המוסיקה של הדור; וזה – בונה וּמאפַּר מדורת-פלמ"ח ושבט, בטקס עצמאי של מכוונות תיאטרונית עצמית. חברי קבוצת רותי קנר נכנסו בחלק השני של היצירה, שרו ורקדו, והקנו למסכת הביוגרפית הזאת פרספקטיבה חדה של עדכניות, אירוניה וגרוטסקה מעודנת דרך התנועה. יואלי נצלה היטב את הוידיאו (ליאור לרמן, יונתן שוחט ואילת לרמן) כאמצעי מאיר, מעיר ומעורר שהפך את המדיום הדיגיטלי הזה למשמעותי בתיאטרוניות שלו, כמו כסאות צפים בחלל, שרטוט של ברוך בן יהודה למבנה החלל של המסכת, הופעת מחול מקוטעת וחזקה.  גם התכנייה היא שיעור מעולה בהכנת קהל. זוהי הצגה נוקבת, כמעט מזעזעת אלמלא הייתה גם מצחיקה וידידותית כל-כך, כלומר ישראלית נורא. חוץ מכל זה, ההצגה היא תיאטרון משובח, חי, נוגע לעומק.
הציון: 10  שמעון לוי, ישראל היום
 
"סוג של טקס זיכרון, מסע בזמן אל חוויות דוריות, מבט ביקורתי אך לא נטול געגוע אל זהויות ישראליות שאולי כבר אינן". מנימוקי השופטים לפרס הפרינג' עבור הצגת השנה, 2009, העיבוד למחזה ושחקנית השנה (נעמי יואלי)
 
בין הספירות - נתיבה בן יהודה, 1948 / אתר מוטק'ה >>