הוא הולך בשדות

בעקבות משה שמיר

עיבוד ובימוי: מור פרנק | מעבד שותף: אבנר בן-עמוס
עיצוב: כנרת קיש | ייעוץ תאורה: ג'ודי קופפרמן | ייעוץ מוסיקה: רועי ירקוני | ע.במאי / מפיקה: גבריאלה ווילץ
שחקני קבוצת התיאטרון: רונן בבלוקי, שירלי גל-שגב, אסף דגני/ אהוד ורדי, עדי מאירוביץ'
ליווי תהליך אמנותי: רות קנר

בכורה: 26.4.2013, מוזיאון תל אביב לאמנות

 


התבוננות מחודשת בטקסטים שניסחו את החלום הציוני ועיצבו את דמות הצבר המיתולוגי, אך הכילו בתוכם, באופן מפתיע, גם את שברו של החלום ואת תשליל דמות הצבר.

מי הוא שהלך בשדות? בחיפוש אחר הצבר האמתי / אבנר בן־עמוס >>

על ההצגה >>

בשדות, הולך ומסתבך / מור פרנק

ששים וחמש שנים עברו מאז
הועלתה ההצגה המיתולוגית "הוא הלך בשדות" בזמן
מלחמת השחרור.
וכבר אמרו שהשתחררנו,
אבל זה רק הולך ומסתבך,
וכבר אמרו שאורי לא הולך בשדות יותר,
אבל עוד רואים שדות,
ועוד רואים פה ושם אנשים שהולכים,
ואנשים שהולכים ולא חוזרים, עוד רואים,
עוד רואים –
אבל איך? איך לספר מחדש את הסיפור עליו גדלתי; איך ליצור סיפור חדש משני הסיפורים הישנים, מבלי שהאחד יבטל את קודמו, להיפך – כמו ילד המפרק אוטו צעצוע כדי לראות ממה הוא מורכב, ואחר כך מחבר אליו חלקים מאוטו אחר ובודק האם הוא עדיין נוסע – כך אני מנסה להרכיב פאזל הגדול יותר מסך חלקיו, בידיעה ברורה שאין בידיי את כל החלקים החסרים.

הוא (שוב) הולך בשדות / אבנר בן-עמוס

'ברצוני להודות לכם בעד החוויה העמוקה בה זיכיתם אותי... אנו, שנשארנו בחיים... מוחזרים עם האזכרה ב"גת העמקים" אל ימי האושר הגדול בחיינו – עת התמזגו נעורינו עם נעורי האומה, ומיטב מאוויינו מצאו להם אפיק ואפשרות של התעלות בציווי השעה'.*

כבר ששים וחמש שנים חלפו מאז הצגת הבכורה של הוא הלך בשדות ב – 31 מאי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. כל הישוב היהודי במדינת ישראל הצעירה התרגש אז ממותו ההרואי של אורי, הצבר הראשון שדבר עברית ללא מבטא על במת תיאטרון ה"קאמרי". אבל היום? האם מישהו עדיין מתרגש? האם יש טעם, אחרי כל כך הרבה מתים הרואיים, לחזור לסיפור של אורי ומיקה, ווילי ורותקה? לפני שננסה לענות, יש לברר תחילה על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על הוא הלך בשדות. מאחורי הכותרת הזו ניצבים, בעצם, שני טקסטים נפרדים: הרומן שכתב משה שמיר בשנים 1946-1945, והמחזה שכתב שמיר על פי אותו רומן בתחילת 1948. לכאורה, זהו אותו הסיפור, על העלם הצעיר שחוזר מבית הספר החקלאי לקיבוצו, גת העמקים, מתאהב במיקה, ניצולת השואה שאביו העלה ארצה, מתגייס לפלמ"ח ונהרג. אבל, למעשה, מדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין.
הרומן נכתב עוד בהיותו של שמיר חבר קיבוץ משמר העמק, בתקופה רגועה יחסית של חיי הישוב היהודי בארץ ישראל, כאשר אפשר היה להתבונן במבט בוחן בחברה החדשה שנוצרה בהשראת תפיסת העולם הציונית. ההתבוננות של שמיר הניבה כתב האשמה נוקב כנגד אותה חברה - כנגד דור ההורים, אך בייחוד כנגד דור הבנים, ה"צברים" המהוללים. אורי, בנו בכורו של הקיבוץ, חוזר הביתה מבית הספר החקלאי, אך אינו מוצא שם את מקומו: משפחתו התפוררה, חברי המשק רואים בו העתק דהוי של אביו, והוא כורע תחת נטל ההתחייבויות הסותרות לאהובתו ההרה ולחבורת הפלמ"ח. רדוף משאלת מוות, מתלבט, הוא נע ונד ללא מנוח בין העולמות השונים, עד שהוא נוטל את חייו במו ידיו באקט כמו-הרואי. זוהי גם ביקורת עקיפה על הפרויקט הציוני, שביקש לבנות בארץ ישראל יהודי חדש, שרירי ונחוש, מלא ביטחון עצמי, אך גם צייתן וכנוע ל"צו התנועה". שמיר חושף את הסתירות הפנימיות שבדמות ומציג אותה ככלי ריק, כזיוף המודע למעמדו הפיקטיבי.
שמיר, שבינתיים עזב את הקיבוץ, מסר ב – 1947 את הרומן לספריית פועלים, ההוצאה לאור של הקיבוץ הארצי – התנועה אליה השתייך קיבוצו. ההוצאה הדפיסה אמנם את הספר, אך לא כרכה אותו וסירבה לפרסמו בשל עמדתו הביקורתית. הספר "נגאל" מן המחסן הודות
ליוסף מילוא, מנהל התיאטרון הקאמרי, שפנה בתחילת מלחמת העצמאות לשמיר ובקש ממנו לעבד את הרומן למחזה. שמיר, שהיה נתון להשפעת המלחמה ונפילת אחיו הצעיר אליק (22.1.1948), נעתר לבקשה, ויחד עם מילוא עיבד את הרומן תוך שהוא משנה לחלוטין את אפיו. מן הרומן הריאליסטי-פסיכולוגי, שממוקד במשברים הנפשיים של גיבוריו, נותר מעט מאד, ובמקום זאת נוצר מחזה קטוע, בסגנון התיאטרון האפי הברכטיאני, אשר מתמקד בפעולה הצבאית-קולקטיבית של גיבוריו וממוסגר כטקס זיכרון. גם הממד הביקורתי נעלם כמעט לחלוטין, והוא התחלף בפולחן החייל העברי שכל חולשותיו נסלחות לו משהוא מקריב את עצמו למען המולדת. לקראת הצגת הבכורה של המחזה יצא הרומן לאור, וסמיכות הזמנים עזרה לטשטש את ההבדלים בין שניהם ולהעמיד את הרומן בצל המחזה. אך מעבר לכך העדיפה החברה הישראלית תמיד להתבונן בעצמה דרך המראה המחמיאה של המחזה ולא זו של הרומן. המחזה הוצג מספר פעמים נוספות, בשנים 1956 (הקאמרי), 1966 (תיאטרון חיפה), 1997 (תיאטרון באר-שבע), 2008 ו -2013 (בית צבי), ואף הוסרט ב – 1967 (בבימוי מילוא ובכיכובו של אסי דיין), ובכל אחד מן המקרים הייתה זו הזדמנות להציב את דמותו של אורי על אנדרטה גבוהה.

ההצגה הנוכחית היא גרסה חדשה של הוא הלך בשדות, המבוססת על טקסט שמשלב בין קטעים של הרומן ותמונות מן המחזה. בעוד שההצגה המקורית דברה בסופו של דבר בקול אחד, ההצגה הנוכחית בנויה על עקרון הריבוי - של קולות, של מבטים, של נקודות תצפית. השיבה אל הרומן מאפשרת להסיר את אורי מהכן, לנקות את האבק מעל גיבורי שנות הארבעים, לבדוק מה מסתתר מתחת לבלורית של יפי התואר, ולהראות את האקטואליות של הטקסט של שמיר. העמדה הביקורתית שלו חשובה גם היום, מול נוכחותו המתמדת של הפרויקט הציוני, שעבר מאז לא מעט גלגולים, אך נותר ביסודו של דבר אותו פרויקט לאומי וצבאי. עד עתה, הלכנו בתלמים; כעת הגיע הזמן באמת ללכת בשדות.


* נתן כהן, מקיבוץ המעפיל, במכתב לשחקני התיאטרון הקאמרי, לאחר צפייה בגרסה השנייה של ההצגה הוא הלך בשדות ב-1956. מצוטט במאמרו של גד קינר, "ההצגה הוא הלך בשדות ומקומה בתיאטרון הישראלי", מדעי היהדות, 39, 1999, עמ' 68.
 

מדברי הביקורת >>