פרשות רצח

פרוטוקול על פחד, על שתיקה והתעלמות,
על ברוטליות, התעללות ורצח

על פי ספרו של מנפרד פרנקה
תרגום: רוני לוביאניקר ואילנה המרמן

יצירה בימתית מאת רות קנר

שירים: מיקה דני
במה: סיון ויינשטיין
תאורה: שקד וקס
משתתפים: רונן בבלוקי, שירלי גל־שגב, דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ', גיא סלמן, טלי קרק
מולטימדיה: גיא גודורוב
ייצור מתקן: משה חסון

בכורה: אפריל 2008


גם אפס מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צפייה,
ריצה־כדי־לצפות, ריצה־כדי־להקשיב,
ריצה־כדי־לצפות־ולהסתלק, ריצה־כדי־להקשיב ולהסתלק, 
שמיעת־משהו־בלי־לגשת, אי־ביאה־כשנקראים־לבוא,
התעוררות־מהשינה, דאגה, הליכה־לראות־מה־קרה
והסתלקות־מפחד־איומים, גם אלה מעשים.

 

ליל 9 בנובמבר 1938, עיר קטנה בגרמניה: מי שהיה ילד בן שמונה באותו לילה,
חוזר לאחר שלושים שנה ומנסה, בעזרת בדלי זכרונות, הצלבת עדויות ומסמכים היסטוריים,
להתחקות אחר המנגנונים שהובילו אל התופעות שהתגלו והתפרצו בלילה ההוא.

על ההצגה >>

היצירה הבימתית מבוססת על ספרו של מנפרד פרנקה בו הוא משחזר את מעשי האלימות שבוצעו נגד האזרחים היהודים של עיר הולדתו במהלך הלילה שבין התשעה לעשרה בנובמבר 1938 – "ליל הבדולח". המחבר, כמבוגר החוזר לזירת הפשע של ילדותו, מגלה וחושף באמצעות מונטאז' של אמצעים ספרותיים ודוקומנטריים את המכניזמים של חמקנות מוסרית והעלמת העין שאפשרו למה שנעשה להיעשות.
היצירה הבימתית מתחילה כאשר השחקנים נמצאים בתוך הקהל ומזמינים אותו לעבור הלוך וחזור מן ההווה הבימתי אל העבר הדרמטי ובחזרה – לצפות באירועים ולשמוע את הקולות, פעם מנקודת המבט התמימה של הילד ופעם מנקודת המבט המפוכחת של המבוגר שהילד נהיה. השחקנים מדברים בקולות של מספרי הסיפור המתגלגלים בזה אחר זה לקולותיהם של דמויות בסיפור – עדים, שכנים, רופאים, רשויות החוק ומבצעי הפשעים.
אנחנו, כמו המחבר העורך חפירות ארכיאולוגיות באתר ילדותו, בוחנים מקרוב את האירועים שאירעו לפני שבעים שנה לא רק כדי להבין טוב יותר את העבר, אלא גם כדי לפקוח את עינינו לנוכח ההווה.

מדברי הביקורת >>