געל

 
יצירה בימתית מאת רות קנר

שותפות ליצירה: שירלי גל־שגב, דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ', שרה סיבוני, טלי קרק
מוסיקה ונגינה בוויולה: נורי יעקבי
אמנים אורחים: קלייר בייליס, רונן בבלוקי
פיתוח שאלות מחקר: חנה פרוינד־שרתוק
תאורה: שקד וקס
עיצוב: סיוון וינשטיין
סאונד: דודי בל

בכורה: מרץ 2007


שאלנו אנשים ברחוב: מה מגעיל אותך?
התשובות: צפויות, מפתיעות, מצחיקות ומטרידות, מהוות בסיס ליצירה בימתית שחוקרת
את מנגנוני התגובה האישיים והקולקטיביים כלפי המגעיל. אוסף התשובות יוצר איתותים שחושפים
מבנים בסיסיים בתרבות: איך החברה מגדירה את עצמה? מהם גבולות התקין, הנורמלי?
במה המגעיל שהוא ה"לא נורמלי" מאיים עלינו? כיצד נוצרת אובססיה אישית או קבוצתית לטיהור? מפני מה אנחנו מתגוננים?
השחקניות על הבמה בוראות מחדש את האנשים שפגשו, מהדהדות את דבריהם ואת המחוות הגופניות שלהם.
בטקס הבימתי טמונה אפשרות לבחינה מחדש של קטגוריות יסוד עליהן מושתתת התרבות שלנו.

על ההצגה >>

היצירה גֹעל מנסה למסגר פיסת מציאות, מקומית ועכשווית, שניתן למצוא בה שיקוף של תחושות ורעיונות על אודות געל.
הרצון להתוודע לתשובותיו של 'האדם ברחוב' הוליכה את השחקניות לנקז את החקירה לרחוב ממוצע – רחוב ביאליק
ברמת גן, זאת מתוך מודעות לחשיבות שיש במחשבה החוקתית לדעותיו בנושאי געל של מי שמכונה "האדם הסביר".
ישות זו נחשבת כמי שאם מתעוררים בה דחייה ותיעוב כלפי דבר מה, הרי שזו נלקחת בחשבון בפסיקה.
התשובות השונות לשאלה: "מה מגעיל אותך?" חושפות מבנים יסודיים בתרבות. הן מובילות למחשבות אודות מנגנונים
שצוברים את כוחם ההרסני באמצעות הפעלה, כיוון וויסות של הרגש הזה.

בהצגה עשרה פרקים:
1. על השאלה; 2. רשימות קצרות: בעיקר ג'וקים; 3. ריח; 4. אוכל; 5. שערות; 6. על הניקיון; 7. אני מגעילה את עצמי; 8. שוב השאלה; 9. גועל מוסרי; 10. ויקרא י"ג;

הגעל מאיים על השבריריות של הזהות העצמית בהיותו כרוך בעמימות, מצבי ביניים ושיבוש של גבולות." (ז'וליה קריסטבה)

געל הוא רגש אלים. התוקפנות שלו מופנית בעת ובעונה אחת פנימה והחוצה; פנימה, משום שהוא מכה באדם החש בו באופן כמו אוטומטי ובלתי נשלט, והחוצה, משום שכלולה בו דחייה חזקה כלפי האובייקט או המצב שמעוררים אותו.
העוצמה מהפכת הקרביים של רגש הגעל והעובדה שהתעוררותו כרוכה במחוות גופניות שאי אפשר לטעות בהן, היו בין הסיבות העיקריות להגדרתו המסורתית כתגובה בעלת בסיס ביולוגי והבנתו ככלי של הישרדות והגנה, למשל ממזון רעיל, טינוף וזיהום.
אבל האם נוכל להסתפק בהבנה של הגעל כאינסטינקט ראשוני? האם הבנה כזו של הגעל אינה מסתירה מאיתנו את המרכיבים הערכיים והשיפוטיים של הרגש הזה? את העוולות שהוא התירוץ להן? את האופנים בהם הוא מגדיר תקינות ונורמאליות? האם נסכים להבחין כיצד מנוצלות תחושות גועל לשם שליטה?

געל הוא רגש מורכב כמו אשמה, צער או מבוכה, הוא נוצר ומתפקד במציאות חברתית ותרבותית ויש לו לכן תפקיד מרכזי בהתמודדות עם מצבים מוסריים." (אאורל קולנאיי)

כאשר חושבים על ההוויה של הגעל בהקשרים מוסריים (געל מוסרי), מתאפשרת גם הבנה מורכבת יותר של מושגים בעלי זיקה חזקה לגעל כמו זיהום, טומאה, איום וסכנה אשר יוחסו קודם לגוף ולצדדים הגשמיים של הקיום.

מה שנתפס בחברה נתונה כמזהם או מטמא, הוא תוצאה של חריגה מגבולות הארגון החברתי־תרבותי של אותה חברה. הלכלוך חוטא לסדר... היכן שיש ליכלוך יש שיטה." (מרי דגלס)

הסכנה העיקרית עליה מצביעות גישות הרואות בגעל מרכיב עקרוני בשיח המוסרי, היא הנטייה לזהות את המגעיל עם הרע והמכוער ולייחס מעמד מוסרי פגום למה שמגעיל אותנו. גישות כאלה מפנות את תשומת הלב לכך שרגש זה מתפקד ביצירתם והתקיימותם של מבנים היררכיים וכרוך ללא מנוס בגינוי וביזוי. כך:

הגעל שימש כסיבה לדחיקה לשוליים של קבוצות אנשים שגילמו את הרתיעה של השכבות הדומיננטיות ממרכיבים מעוררי חרדה ומוכחשים, כמו למשל פחד מגופניות יתר וחייתיות. נשים, הומוסקסואלים, יהודים ושכבות חברתיות נמוכות הם דוגמא מובהקת לכך." (מרתה נוסבאום).