מעוף היונה

על פי ספרו של יובל שמעוני

יצירה בימתית מאת רות קנר

בשיתוף שחקני קבוצת התיאטרון:
רונן בבלוקי, שירלי גל־שגב, דפנה הרכבי / נטע נדב, עדי מאירוביץ', גיא סלמן, טלי קרק
עיצוב: סיון ויינשטיין | תאורה: שקד וקס
מוסיקה: רונן שפירא | נגינה: צבי פטרקובסקי

ע.במאית: יעל ביאגון־ציטרון | פיתוח רעיונות: ננה אריאל | ייעוץ לשון: עופר שגיא | ניהול פרויקט: טל הררי | הפקה: עירית שטורם, להקת מחול בת-שבע | ייצור תפאורה: משה חסון

בכורה: 24.5.2011 בפסטיבל ישראל, ירושלים


שם, חרישיות גם בהתקרבן, היו הנגיעות שהתאוו לגעת, איש באשה, אדם באדם;
מקוות ומהססות, יראות וקרבות ונאחזות זו בזו, שום דבר לא היה מלבדן.

מתוך מעוף היונה

על ההצגה >>

שני סיפורים מסופרים לסירוגין, כשתי מציאויות מקבילות על הבמה: סיפורם של זוג תיירים המבקרים בפריס וסיפורה של אישה החיה בה בגפה. חורף. הלילה יורד. שלושת האנשים עושים בו־בזמן כמעט אותם מעשים: בני הזוג מגיעים למלון ושוכבים לישון. האישה מתרחצת באמבט בדירת־החדר שלה ועולה על מיטתה. כשיעלה הבוקר ייצאו כולם אל העיר: זוג התיירים כדי לבקר באתר תיירות מפורסם, והאישה כדי לנסות ולבצע החלטה נואשת.
על זירת ההתרחשות הבימתית נוצר עולם כמו־קרנבלי, ובו משחקים שני העולמות זה לצד זה, זה למול זה, כשתי אפשרויות. הדיאלוג בין בני הזוג הוא מאבק על קרבה ושליטה, ומנגד, המונולוג הפנימי של האישה הבודדה מופיע כדיאלוג בין שתי זהויות אפשריות, לעתים כשתי פרשנויות אפשריות. שני הסיפורים עוסקים בריחוק ובקרבה, זרוּת והשלמה, והם נעים בין הקטן מכדי לתפוס ובין העצום מלהכיל.

על יצירתו של יובל שמעוני:

יובל שמעוני כותב על הניסיונות הלא־נלאים של בני האדם להיאחז בפיסה קטנה או גדולה של אושר. יצירתו בוחנת את שאלת כוחה של האמנות, ושל האדם עצמו, אמן חייו, להתמודד עם המימדים הבלתי־נתפסים של הקיום: עם הקַטנוּת שתוחמות לו נסיבות חייו, ועם הענקיות של העולם הסובב אותו, ששתיהן אין להן שיעור.

"בדידות כגיהינום מפואר", על מעוף היונה, בתיה גור מתוך מבלי דלג על דף
"דווקא ההתמקדות וההיצמדות העקשנית לפרטי המציאות המיקרוסקופיים מאפשרות לחשוב על הדברים שאינם נזכרים כאן כמעט. [...] אפשר להפיג את הבדידות הפנימית הזאת ברגעי חסד נדירים של שיתוף ואמפתיה. [...] רק [...] מי שעומד פנים אל פנים עם בדידותו וייאושו, עם האמת הזאת של הקיום האנושי, יכול להגיע לרגעי החסד של חמלה ושיתוף. יובל שמעוני אפשר לנו להציץ אל תוך האמת הזאת. [...] כל עוד נכתבים דברים כאלה אנחנו לא לבד".

מדברי הביקורת >>